Beit Yosef Choshen Mishpat 122 – בית יוסף חושן משפט קכב‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} אף על פי שלוה ששלח למלוה חובו בציוויו על יד שלוחו ונאבד פטור אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע״י שלוחו אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביא לו עד שיבוא בהרשאה:
{ב} וטעמא משום שיש לו לחוש שמא בטל המלוה את השליחות או מת שאילו מת או בטל השליחות קודם שיתן לשליח ונתן אח״כ לשליח ונאבד חייב באחריותו אף על פי שלא ידע שמת המלוה או בטל השליחות ובעל העיטור כתב שאפילו בטל השליחות קודם שהגיעו המעות ליד השליח ונתנם לו אח״כ ונאבדו פטור הלוה שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעל הבית עומד בשליחותו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך והראב״ד כתב כסברא ראשונה וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
{ג} לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא״כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני והשתא ליכא למיחש למידי: (ג) {ד} על כן כתב א״א הרא״ש ז״ל כיון שהרשה לשלוחו וכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך הוי כאילו נתנה לו במתנה ותו לא מצי לבטל ליה אע״ג דקי״ל שליח שויה היינו לענין דלא מצי למיתפש לנפשיה אבל ודאי אהני מאי דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך לענין זה שלא יוכל לבטל השליחות. אבל הרמב״ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי וכ״כ רב אלפס משום רב יהודאי:
{ה} ואפילו לפי דבריהם כתב א״א הרא״ש ז״ל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי מרשה למימר כבר בטלתי שליחותו דכיון דנזקקין ב״ד לדון על ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור ובלבד שלא ידע שביטל השליחות אבל ידע שביטלו ונתן לו ונאנס חייב שלא היה לו ליתנו כיון שידע שביטל השליחות וכ״כ הרמב״ם:
{ו} ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א״א הרא״ש ז״ל שאינו יכול לבטל השליחות בחייו ג״כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת:
{ז} אבל הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו והוא שלו אפילו אם מת המשלח לא זכו בו יורשיו והרמ״ה כתב אע״ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד ואפילו מת התובע נפטר הנתבע והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפילו לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ״כ הראב״ד שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשח לא נתבטלה ההרשאה אף על פי שאילו היה חי לא היה יכול לבטלה: (ד) {ח} המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשוהו וצריך לכתוב בו זיל דון ואפיק לנפשך שאל״כ אם ירצה חמחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את ומיהו אפילו אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון לידי המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשהו בעדים:
{ט} והרמ״ה כתב שא״צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה: (ז) {י} תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתב בה זיל סב ואפיק לנפשך ורצו מקצת תלמידים לבטלה כיון דלא כתב בה דון וזכי וחשיב כיון שכתב בה סב סב וזכי חדא מילתא היא אבל משום ד״א ראוי לבטלה לפי שאין כתוב בה דון אלא שמצאו כתוב בה כל מאי דמתעני ליה מן דינא בין לזכות בין לחובה עלי הדר וה״ז במקום דון וכשרה ואם לאו פסולה:
{יא} ואם כתב זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה מן דינא עלי הדר כתב רב שרירא גאון שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך שכ״ש שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון:
{יב} ואף על פי שכתב לו זיל דון ואפיק לנפשך אפ״ה אינו אלא שליח ואינו יכול להחזיק בממון ולומר הקנית לי כבר שאינו אלא שליח: (ו) {יג} וכן מה שיוציא השליח על עסק זה שהורשה צריך המשלח ליתנו לו: (ה) {יד} ואפילו לא הקנה המשלח לשליח אלא שליש או רביע שיש לו ביד המוחזק צריך לדון עמו על הכל כיון שהוא בעל דינו על החלק שהקנה לו צריך לדון עמו על הכל וכתב ה״ר אברהם דוקא שליש או רביע אבל אי כתב לו ק׳ דינרין ממה שיש לו ביד פלוני יהא שלך אינו דן אלא על הק׳: (ח) {טו} הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע א״צ הרשאה:
{טז} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו שטר שיש לה על לוי והוציאו לגבותו והגבו לו ב״ד קרקע של לוי שאינו עושה פירות ורצה ראובן לבטל השומא ששמו לו קרקע של לוי בטענה שאומר שהשטר אינו שלו אלא של אשתו והיא לא הרשתו ורצה לבטל השומא כי אין הקרקע ששמו לו עושה פירות. תשובה: נ״ל שאין בדבריו כלום כי אם הכניסתו בנכסי צאן ברזל הרי הוא ברשותו וא״צ הרשאה ואם בנכסי מלוג הרי המעות הכתובים בשטר כשיוציאם מלוי ילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות א״כ היה לו זכות בהן ומיגו דטען בשביל חלקו טעין על הכל ואם שמו לו קרקע שאינו עושה פירות אין בכך כלום כי יכול למוכרו וליקח דבר שעושה פירות ועוד מתחלה היו עומדין המעות שבשטר ליהנות מפירותיהן ע״ב אבל רב האי כתב שאינו יכול לדון בלא הרשאה אלא כשיש בקרקע עצמו פירות אבל אין בו פירות צריך הרשאה אע״ג דכל דבר ראוי לימכר וליקח בהן קרקע ולאכול פירות והכי מסתבר: (ט) {יז} שני שותפין שיש להן תביעה על אחד יכול אחד מהן לתבוע הכל ואין יכול לומר זה לאו בעל דברים דידי את דודאי שלוחו הוא:
{יח} לפיכך אם השותף שדן עם זה יצא חייב צריך שותפו לקבל דינו ודוקא בדברים שאף אם הוא בעצמו בא לדון לא היה יכול לשנות בטענות חבירו לפיכך מתחייב גם הוא בטענות חבירו ונפקא מינח שיורדים מיד לנכסיו ואין יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין אבל אם יכול לשנות בטענות כגון שהודה הראשון או שאמר אין לי ראיה וזה כופר או יש לו ראיה לא הפסיד:
{יט} ואפילו כשאינו יכול לשנות הטענות דאמרינן שאינו יכול לומר תנו לי זמן עד שארד עמו לדין דוקא כשהוא בעיר דכיון שהוא בעיר ולא בא ודאי ניחא ליה במה שטען זה בשבילו אבל אינו בעיר לא הפסיד ויכול לומר תנו לי זמן וכתב הרמב״ם לפיכך יכול הנתבע לעכב ולומר לא אדון עמך אלא על חלקך או הבא הרשאה משותפך שהרי יבא שותפך ויתבע גם הוא וכתב א״א הרא״ש ז״ל מאי איכפת ליה אם ידון על הכל אם יזכה בדין כנגדו הרי נפטר מחלקו ועוד מצי האי למימר ליה אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטרך לחלוק עם שותפי שיאמר לי מאן פלג לך הילכך כיון שאינו יכול לזכות בחלקו אלא א״כ ירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ומסתברא כדברי הרמב״ם דאיכפת ואיכפת שאם יזכה לא יזכה אלא בחצי ואם יתחייב יתחייב בכל א״כ לקתה מדת הדין וכי בשביל שאין התובע יכול לזכות בחלקו אלא אם ירד עמו לדין על הכל נכוף למחזיק שירד עמו לדין על הכל בדבר שיכול להפסיד ולא להרויח וי״א היכא שאינו בעיר שצריך המחזיק לדון עמו פעם אחרת שיוכל להחרים עליו שלא ידע שירד שותפו עמו לדין ושלא צוהו לירד עמו לדין.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) {א} אע״פ שלוה ששלח וכו׳ כ״כ הרי״ף פ׳ הגוזל עצים דאי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה לשליח שעשאו בעדים לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשיך וסב לגרמיך לאו אורכתא הויא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את.
וכתב הרא״ש וצריך טעם לדבר דכיון דידעינן דשוייה שליח ואם ימסור לו יפטר מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונראה לי דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך הוי כאילו ניתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע״ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שוייה ואף ע״ג דכתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשיך היינו לעניין זה דלא מצי שליח למתפס לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני מן דינא עלי הדר אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח עכ״ל:
ומה שכתב רבינו שאם מת קודם שיתן לשליח ונתן אח״כ לשליח ונאבד חייב באחריותו הוא מדאמרינן בהגוזל עצים (קד.) דרבי אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה מי כתב רבי אבא התקבלתי בקבלתו של רב ספרא לסוף אמר ליה אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר׳ אבא לאו כלום הוא. ופירש רש״י שכיב רבי אבא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי עכ״ל ובודאי דחששא דרב יוסף בר אמא היתה שלא ידע הוא שמת רבי אבא ויתנם לרב ספרא ואם יאנסו בדרך תבעי ליה יתומים שאם לא כן לימא ליה רב ספרא אם תדע שמת ר׳ אבא לא תתן לי דבר:
ובעל העיטור כתב שאפי׳ ביטל וכו׳ נ״ל דלא פליג אלא בביטל שליחותו משום דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל במת מודה שנתבטל שליחותו כדמשמע בעובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ודע סברת העיטור וסברת הראב״ד כתבם בעל התרומות בשער נ׳ והוא הסכים לדעת העיטור: (ג) {ג} ומה שכתב לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתן לשליח אלא א״כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני וכו׳ בפרק הגוזל עצים גבי עובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ואלא מאי תקנתא אמר ליה ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי: (ד) {ד} על כן כתב א״א הרא״ש ז״ל כיון שהרשה לשלוחו וכו׳ פ׳ הגוזל עצים וכתבתיו. בסמוך ולקמן בסמוך אבאר מה היא סברת הרא״ש בדין זה:
ומה שכתב רבינו אבל הרמב״ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי בפ״ג מהלכות שלוחין:
ומה שכתב וכן כתב רב אלפס משום רב יהודאי בפרק מרובה וכן כתוב בתשובות הרשב״א סימן אלף וע״א שאם הרשה את שמעון ואח״כ הרשה את לוי הרשאה אחרונה מבטלה את הראשונה: (ה) {ה} ומה שכתב ואפילו לפי דבריהם כתב א״א הרא״ש אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה וכולי בפרק מרובה כתב שכתב הרי״ף איתמר משמיה דרב יהודאי גאון דקי״ל שליח שוייה הילכך אי בעי לבטולי שליחותיה ולשוייה שליח אינש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי ומתוך הלשון משמע כיון דקי״ל שליח שווייה מצי מבטל שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו דכיון שנזקקו ב״ד לדון על פי ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור עכ״ל וסובר רבינו שמ״ש בפרק הגוזל הוא סברא דנפשיה ומ״ש במרובה הוא לדעת הרי״ף ורב יהודאי וליה לא ס״ל ולפיכך כתב אבל הרמב״ם כתב מי שהרשה לאחר וכו׳ וכ״כ רב אלפס משם רב יהודאי ואפילו לפי דבריהם כתב א״א הרא״ש ז״ל וכו׳ ואם מת המרשה וכו׳ היה נראה לפי סברת הרא״ש וכו׳ אבל הוא ז״ל כתב שנתבטל כשמת ולי נראה בהפך שאילו היה הרא״ש חולק על רב יהודאי והרי״ף היה כותב כן בהדיא בפרק מרובה שהוא מקומו אבל ודאי מסכים הוא לפסק רב יהודאי והרי״ף ומ״ש בהגוזל דאהני מאי דכתב זיל דון ואפיק לנפשיך לענין שלא יוכל לבטל השליח היינו לענין שאם בטלו ואח״כ נתן לו הנתבע הממון עד שלא ידע הנתבע שבטלו לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו ובהכי אתי שפיר אותה תשובה שכ׳ בה דהיכא שמת מרשה נתבטל השליחות ובהדיא השיב הרא״ש בכלל ס״ב דשליח שוייה ויכול להרשות כמה שלוחים ומשמע מל׳ הרא״ש בפ׳ מרובה שאם ידע המורשה בביטול ההרשאה והלך ודן עם הנתבע המרשה בא וסותר דינו אע״פ שהנתבע לא ידע בביטול ההרשאה מיהו מ״ש וכן אם נתן לו הממון ונאנס נראה דכיון שלא ידע הנתבע בביטול אע״פ שהמורשה ידע פטור וכן משמע מלשון רבינו ואפשר שאף אם עמד בדין אחר שידע המורשה בביטול כיון שהנתבע לא ידע אינו סותר דינו ומה שכתב בלא ידיעת המורשה אה״נ שאין צריך שלא ידע המורשה בביטול אלא אורחא דמילתא נקט שכשהמורשה יודע שנתבטלה הרשאתו אינו יורד לדין עם הנתבע אבל אם ירד עמו לדין כיון שהנתבע לא ידע בביטול אינו סותר דינו וראשון נראה עיקר כיון דמורשה ידע שנתבטל ירידתו לדין הוי שלא ברשות והילכך סותר דינו אבל אם נתן לו הנתבע הממון ונאנס כיון שהנתבע לא ידע מה בידו לעשות עוד הילכך פטור:
נמצאו ג׳ חילוקים בדבר שליח שעשאו בעדים ונתן לו הממון ונאבד פטור וכן אם עמד עמו בדין אין הלה סותר דינו ואם ביטל השליחות וזה לא ידע ונתן לו הממון ונאבד לבעל העיטור פטור ולהרא״ש והראב״ד חייב כתב לו הרשאה כמשפטה אף אם ביטל השליחות כיון שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד פטור ואם מת אע״פ שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד חייב מעובדא דרבי אבא דלא משכח גוונא אחרינא לפטרו אלא דלקנינהו ניהליה אגב ארעא משום דילמא שכיב וכו׳ הקנה לו אגב קרקע אפילו אם נתנה לו אחר שמת פטור:
ומה שכתב רבינו וכ״כ הרמב״ם ז״ל הוא בפ״ג מהלכות שלוחין: (ו) {ו} ומה שכתב ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א״א הרא״ש שאינו יכול לבטל השליחות ג״כ לא נתבטל במותו כבר נתבאר בסמוך:
ומה שכתב אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת בכלל ס״ב: (ז) {ז} ומה שכתב אבל אם הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי גבי ההוא דר׳ אבא שכתבתי בסמוך שחשש רב יוסף בר חמא דילמא שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא אמרינן דא״ל רב ספרא לרב יוסף בר חמא ואלא מאי תקנתא ניקנינהו ניהלך אגב קרקע ותא את כתוב ליה התקבלתי. ודע שהרא״ש כתב במרובה דר״ת גריס בהאי עובדא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא ואע״ג דקי״ל דאין אדם יכול להקנות הלואתו לאחרים אפילו אגב קרקע שאני הכא דכיון שיכול להרשות משום דקי״ל שליח שווייה נהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשווייה ועוד הביא ראיה לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין אלא ע״כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה הקנין קנין גמור והתוספות דחי דמסיק לאו בתורת הלואה אלא בתורת עיסקא דלאו להוצאה ניתנה. וה״ה כתב בפ״ו מהלכות מכירה שהרשב״א כתב דל״ג מסיק אלא הוו ליה והיינו בפקדון וכן דעת הרמב״ן ובפ״ג מהלכות שלוחין כתב הרמב״ם שהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה ושלא תיקנו כן אלא לאיים על הנתבע אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר שאין הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים אבל אין כופין הנתבע ליתן לו עד שיבא בעל דינו ומעתה דברי הרמ״ה והראב״ד שפטרו הנתבע אף ע״ג דשכיב מרשה אליבא דר״ת איתנהו אפילו במלוה אבל לדברי הרמב״ם שכתב שאין הבא בהרשאה רעועה פחות משליח שעשאו בעדים משמע דכי היכי דבשליח שעשאו בעדים אי שכיב מרשה התקבלתי דמורשה לאו כלום הוא הוא הדין אם נאנסו ומשמע נמי דלדעת הרמב״ן והרשב״א ודחיית התוס׳ הוי דינא כהרמב״ם ונ״מ נמי שאם ביטל המלוה שליחותו קודם שיתן לשליח ואח״כ נתן לשליח ונאבד שכתבו הראב״ד והרא״ש שחייב באחריותו כשליח שעשאו בעדים כמ״ש רבינו בתחלת סימן זה היכא שכתב לו הרשאה על מלוה וביטל המרשה הרשאתו ולא ידע הלוה שביטל המלוה הרשאתו ונתן למורשה דמי ההלואה ונאבדו פטור אבל להרמב״ם וסייעתו חייב אי ס״ל כהראב״ד והרא״ש:
ומשמע לרבינו דכיון שהקנה לו אגב קרקע הרי הממון הוא שלו ואפילו אי שכיב רבי אבא וידענו בכך לא נפלי זוזי קמי יתמי הילכך אם נתן לו הנתבע הממון אחר שידע שמת המרשה פטור והא ודאי ליתיה בהלואה או בפקדון שאינו קיים שאינם נקנים בקנין אגב:
ומה שכתב בשם הרמ״ה דגבי הרשאה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד וכו׳ משמע לכאורה דקאי למאי דסמיך ליה הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי וא״כ הוא יש לתמוה דכיון דהקנה לו הממון אגב קרקע הרי הוא שלו לגמרי ולא נשאר לאחר שום זכות וא״כ היאך כתב כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד דמשמע שיכול לבטלו ואפשר לומר דהרמ״ה לא קאי למאי דסמיך ליה אלא על מה שכתב רבינו בתחלה שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא״ש וכו׳ ג״כ לא נתבטל במותו הרמ״ה חולק ואומר שאם ידע הנתבע שמת קודם שיתן הממון חייב ועוד י״ל שאפשר שרבינו אינו אומר סברא זו לעצמו אלא מתחיל הדין ומסיים לפרשו בדברי הרמ״ה והראב״ד ומ״ש וכ״כ הראב״ד מוכיח כן שבא להוכיח דבריו בתחלת הדין ודברי הרמ״ה שאם מת לא נתבטלה ההרשאה:
ויותר נראה בעיני לפרש דברי רבינו דהכי קאמר ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא״ש שאינו יכול לבטל וכו׳ אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל ואפי׳ לפי התשובה כשהקנה לו אגב קרקע אפי׳ מת המשלח לא זכו בו יורשיו ואפילו ידע שמת בעל הממון אין נותנו ליורשיו אלא לשליח שקנאו ממנו בקנין אגב ואחר כך חזר לענין ראשון דהיינו אם הרשהו בלא קנין אגב ובא לומר מה שכתבתי שהיה נראה לפי סברת הרא״ש שבהרשאה בלא קנין אגב אפילו מת לא נתבטלה כן כתבו הרמ״ה והראב״ד אלא שהרמ״ה חילק בין ידע ללא ידע והראב״ד לא חילק ואם יש חילוק בין הלואה לפקדון היכא שכתב לו הרשאה שהקנה בקנין הממון שיש לו ביד פלוני נתבאר בסימן זה בסמוך. אם אדם יכול להקנות הלואתו לאחר בקנין אגב קרקע עיין במרדכי פרק הגוזל עצים ועיין במה שכתבתי בסמוך:
ז״ל הרא״ש בתשובה כלל ס״ב כיון שמת המרשה בטל שליחות המורשה דאמרינן בפרק הגוזל קמא אע״ג דכתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדהכי והכי נח לנפשיה דר׳ אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר׳ אבא לאו כלום הוא אלא זיל נקנינהו לך אגב ארעא אלמא היכא דאקני ליה אגב ארעא לא חיישינן אם מת לענין אחריות הדרך אם נאנס כיון דאקנינהו ניהליה אגב ארעא מהני התקבלתי דיליה אפילו אם מת כאילו בא ליד רבי אבא מחיים אבל היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים ודוקא בידוע בודאי שמת אבל בקול בעלמא לא מפקינן מחזקת קיים:
[בדק הבית: נראה מדבריו אלה דאע״ג דאקנינהו ניהליה אגב קרקע כיון שבל׳ הרשאה כתב ליה כל מה דמתעני ליה בין דינא עלי הדר אינם שלו אלא צריך ליתנם לו או ליורשיו ודלא כדברי רבינו שכתב שאם הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו וכו׳:]
כתב הרא״ש בכלל ס״ב סי׳ ד׳ שאם הרשה לאחד לתבוע תביעותיו ואחר כך הרשה לאחר לתבוע אותם תביעות עצמם והתנה באחרונה שלא תתבטל הרשאה הראשונה דבריו קיימים וכל אחד מהם יכול לגבות: (ח) {ח} המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו כן כ׳ הרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות שלוחין וצריך לקנות מידו שהרשהו ואפשר דנפקא ליה מדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דבשהקנה לו עסקינן דאי לאו מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמר בגמרא שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קנין בעי כנ״ל וקנין זה היינו קנין סודר שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני וכן משמע מדברי הרמב״ם בפרק הנזכר דלהקנות מעות דוקא הוא דבעינן קנין אגב קרקע אבל להרשות סגי בקנין סודר וכדברי הרמ״ה שכתב רבינו בסמוך:
וצריך לכתוב לו זיל דון וכו׳ מימרא דנהרדעי פרק מרובה (בבא קמא פ):
כתב הרשב״א בתשובה מה שאמרו שצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך משום דינא קאמר ואי משכח לישנא אחרינא דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני ושפיר דמי עד כאן לשונו:
ומה שכתב ומיהו אפילו אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון ליד המורשה ונאבד פטור וכו׳ פשוט הוא: (ט) {ט} ומה שכתב והרמ״ה כתב שאין צריך להקנות לו בקנין אגב קרקע וכו׳ כבר כתבתי בסמוך שכן משמע מדברי הרמב״ם והכי מסתבר ונ״ל שלא הביא רבינו דברי הרמ״ה אלא לפרש מ״ש צריך ליקח לו בקנין שהרשהו ולפי זה היה ראוי לו לכתוב וכתב הרמ״ה ולא לכתוב והרמ״ה כתב שנראה לכאורה שהוא חולק על מה שכתב קודם לכן אלא דלא דק: (י) {י} תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך וכו׳ תשובה זו כתבה בעל התרומות בשער נ׳: (יא) {יא} ואם כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה [בדק הבית: ופירוש כל דמתעני ליה מן דינא כתב הרמב״ם בפרק שלישי משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו] מן דינא עלי כתב רב שרירא שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך וכו׳ ג״ז בספר התרומה בשער הנזכר:
כתוב עוד בספר התרומות בשער הנזכר בשם הרי״ף שאם הרשהו למכור שדהו או מטלטלין א״צ לד׳ אמות קרקע ולדון וזכי וכו׳ שהרי מינהו שליח וא״ל מכור אותו אבל אם א״ל דון עם פלוני זו היא הרשאה שצריך כל מה שכתבתי: (יב) {יב} ואע״פ שכתב לו זיל דון וכו׳ שם פלוגתא דאמוראי ואסיקנא והלכתא שליח שוויה והרי״ף אינו גורס בגמרא והלכתא שליח שווייה ומ״מ כתב בשם רב יהודאי דהלכתא דשליח שוייה ונראה דה״מ בשלא הקנה לו אגב קרקע אבל כתב בהרשאה שהקנה לו אגב קרקע שלו הוא לגמרי והוא שלא תהא מלוה שאינה נקנית באגב: (יג) {יג} וכן כל מה שיוציא השליח וכו׳ כ״כ הרמב״ם פ״ג מהלכות שלוחין וכל ההוצאה שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהם שכך כותבים בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו ולמד כן מדאמר רב אשי כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר שליח שוייה ונראה מדברי הרמב״ם שאם לא כתב לו כל דמתענית מן דינא וכו׳ אינו צריך לשלם לו ההוצאות ויש לתמוה שמדברי רב אשי נראה שאדרבה אז השליח יכול להחזיק לו בממון וי״ל דמ״מ נ״מ שאם לא החזיק בממון ונתנה למרשה שאין הלוה חייב לשלם ההוצאות: (יד) {יד} ואפילו לא הקנה המשלח לשליח וכולי מימרא דאביי פרק מרובה:
וכתב ה״ר אברהם דוקא שליש או רביע וכו׳ כך כתב הראב״ד בהשגות פ״ג מהלכות שלוחין וכ״כ בשמו בעל התרומות בשער נ׳:
כתב הרא״ש בתשובה כלל ס״ב הרשאה שכתב בה מחילתו כמחילתי אם מחל המורשה החוב הוי מחילתו מחילה:
[בדק הבית: ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן רי״ז:]
הבעל שבא לדון וכו׳ מימרא דאביי בגיטין פרק השולח (גיטין מח:) ועיין במה שכתבתי על זה בטור אבן העזר סימן פ׳:
התובע את חבירו מחמת אחר אם יכול להעמיד ערב על ההרשאה כשאין הרשאה בידו כתבו ה״ר איסרלן סימן רי״ד: (טז) {טז} שאלה לא״א בתחלת כלל ל״א:
אבל רב האי גאון כתב שאינו יכול לדון וכו׳ דברי רש״י נראין כרבינו האי דאהא דאמר בס״פ השולח ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופה כתב רש״י דלא נחית לדון אפירי שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענות עם אותו האיש בפירות כלל:
[בדק הבית: וכן נראה מדברי הרמב״ם בפרק שלישי משלוחין:]
ועיין בתשובת ת״ה סי׳ שי״ב: (יז) {יז} שני שותפין שיש להם תביעה וכו׳ פרק מי שהיה נשוי (כתובות צד.) מימרא דרב הונא. ובפרק שבועת הפקדון (שבועות לז.) תניא וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מהשותפין ואוקימנא כגון דא״ל מתרווינן יזפת וא״ל אנא מחד יזפי דהו״ל כפירת דברים בעלמא וכתב הראב״ד דמכאן למדנו שאחד מהשותפים יכול לתבוע הכל: (יח) {יח} ומה שכתב לפיכך אם השותף שדן עם זה וכו׳ כך כתב הרמב״ם פ״ג מהל׳ שלוחין ופשוט הוא:
ומה שכתב ודוקא בדברים וכו׳ עד לא הפסיד הם דברי הרא״ש שם:
[בדק הבית: ואין נראה כן מדברי הרמב״ם פ׳ שלישי משלוחין אלא בכל גוונא אינו יכול לעכבו בדבר שמאחר שהיה בעיר מסתמא שמע ששותפו היה תובע לזה והו״ל לבא לטעון ומדלא בא נראה שאין לו טענות יותר מחבירו ועכשיו שראה שנתחייב חבירו הוא בודה טענות אחרות ולפיכך אינם עולות לו ומשמע מדברי הרמב״ם דהני מילי כשהשותפים הם תובעים לא כשהם נתבעים וכמו שאכתוב בסמוך בשם המרדכי פשטא דמילתא הכי משמע וכו׳ אין מקום לדברי הרא״ש ז״ל שכתב ונפקא מינה שיורדים מיד לנכסיו וכו׳:] (יט) {יט} ואפילו בשאינו יכול לשנות וכו׳ דוקא כשהוא בעיר וכו׳ מסקנא דגמרא שם שאמרו דהיכא שיכול לומר אילו אנא הואי הוי טענינא טפי חוזר ודן עמו ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ופרש״י ולא אמרן. שיחזור וידון אלא דלא הוה האי שותף במתא כשבא חבירו לדין:
וכתב הרמב״ם לפיכך יכול לעכב ולומר לא אדון עמך וכו׳ פ״ג מהלכות שלוחין:
וכתב א״א הרא״ש מה איכפת ליה אם ידון על הכל וכולי פרק מי שהיה נשוי. וכך הם דברי הרשב״א בתשובה וז״ל אי ליתיה לחבריה במתא מצי א״ל אי הוינא התם הוה טענינא טפי לאו למימרא דלא מצי חד משותפי למתבעיה על כוליה אלא דאי מחייב שותפא בדינא אכתי מצי אידך שותפא למהדר דינא בחולקיה דא״ל אי הוינא התם טענינא טפי ואע״פ שהרמב״ם לא כ״כ בזה עכ״ל:
ומה שכתב רבינו מסתברא כדברי הרמב״ם דאיכפת ואיכפת וכו׳ דברי טעם הם ומה שטען הרא״ש מצי האי למימר אם ארד עמך לדין וכו׳ אינה טענה דלא בשביל כך יפסיד זה ועוד דאעיקרא דדינא פירכא דאינו צריך לחלוק עם שותפו דליכא למימר בהא מאן פלג לך דהא ליכא עדיפותא בהאי מנתא מהאי מנתא דלימא ליה הכי:
בסימן קע״ו כתב רבינו דינים אלו ע״ש:
כתב המרדכי בפרק מי שהיה נשוי מי שיש לו תביעה על ב׳ שותפים ותבע את אחד מהן אין שותפו מתחייב בכך:
וכתב עוד וז״ל הנהו תרי שותפי כתב ראבי״ה מקובלני מפי השמועה ומפי אבא מארי ומריב״א הא דנקט תרי שותפי דאית להו דינא דוקא כשהשותפין תובעין אבל לא כשהם נתבעים כי יאמר מה ששתקתי כי אמרתי מי יתן שלא היה תובע אותי לעולם לדין וכן מצאתי שפסק. ריב״א בתשובתו אביאסף וכן פסק הר״מ כשתבעו מקצת הקהל את ראובן עבור המס או עבור היישוב דכל הקהל שהם בעיר יודעים באותו תביעה אינם יכולים לחזור ולטעון עליו עכ״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון